האישה הנצבת - הרב איתמר חייקין

הקדמה

סידור התפילה הוא אולי הספר המחנך ביותר של העם היהודי. הוא ליווה את היהודי בימי חולין או חג ומועד, בימי שגרה, שמחה או עצב. הוא ליווה את היהודי כאשר צעד לבדו ביערות פולין, במדבריות תימן, או כאשר התכנס עם חברי קהילתו לבית התפילה בבגדד או בברלין. סידור התפילה עיצב את לבבות עמך ישראל ביחסם למציאות הסובבת אותם, גיבש עם שהתפזר לכל עבר, יצק חלום לשוב לארץ רחוקה ממנה גלו, העמיק את הקשר לתורת ישראל ואת החיבור לאלוקי ישראל.

סידור התפילה אינו יצירה של דור מסויים אלא יצירה רב דורית, שעדיין ממשיכה להתפתח. אחת התרומות הגדולות לאופן בו אנו מתפללים היום, שייכת לאישה, חנה אם הנביא שמואל. בדברים הבאים אבקש לעמוד על החידוש הגדול השמור לאותה מתפללת קדומה.


"כמה הלכתא גברוותא"

"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (=כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מאותם פסוקים של חנה)

במילים אלו פותח הבבלי (ברכות לא ע"א) מחרוזת ארוכה של דרשות[1] הנשזרות כולם על חוט מרכזי אחד - תפילת חנה. למה דווקא תפילת חנה הפכה בעיני חכמים למקור המרכזי ללימוד הלכות תפילת עמידה? האם לא טבעי יותר היה למצוא מקור לתפילה בספר התפילות תהלים? או בתפילת האבות, משה, דניאל

נחמיה וכדו'? מה יש בה, בתפילה הצנועה ההיא של אמו של הנביא שמואל, שהפך אותה לבסיס המרכזי להשתית עליו את התפלה? דומני שהבנת פשר העדפת חכמים ומתן תשובה לשאלתנו תסייע לנו לחשוף את היסודות הנפשיים של התפילה במשנת חכמים[2].


מהפכת חנה במקרא

כך מתוארת בספר שמואל תפילתה של חנה:

"ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. טז אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. יח וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד" (שמואל א א)

העמקה בסיפור תגלה, שאנו עדים למפגש מרתק בין שתי תפיסות שונות בעבודת ה'. תפיסת המקדש - של קרבן, ריטואל החיצוני, ממסד דת, שיטה בה דוגל עלי. לעומתה מציב הכתוב את תפלת חנה – התפילה האישית. חנה אינה מביאה עמה כל קרבן, רק עומדת בידיים ריקות, מתחננת על נפשה, תובעת עלבונה, נודרת נדרים. תפילתה פנימית, אינה יוצאת משפתיה החוצה. תפילה ממוקדת בכוונת הלב.

אי יכולתו של עלי להבין ללבה של חנה, וודאי מהווה המשך לביקורת המקרא על עיוורונו המוסרי להבחין בחטאי בניו. אך יתכן הסבר אחר. עלי כראש הממסד הכוהני, מעולם לא פגש בסוג

כזה של תפילה. לכן האפשרות היחידה העולה בדעתו שחנה היא אישה שיכורה המתפרצת אל הקודש.

חנה חלילה אינה מחללת את הקודש, אבל אכן מחוללת מהפכה במקדש בשילה. תפילת חנה מהווה אלטרנטיבה לתפיסתו של עלי, אך גם אלטרנטיבה לתפילת בעלה אלקנה. הכתוב מספר: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'" (שם, פסוק ג) הכריעה, השתחוויה ההכנעה, הם המאפיינים הרווחים לתפילת המתפלל הקדום[3] ובהם נוקט גם אלקנה. לעומתו חנה מעידה על עצמה " אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שם פסוק כו) דרך ההתייצבות של חנה מהווה אלטרנטיבה לדרך ההשתחוות של אלקנה בעלה, אלטרנטיבה לדרך התפילה המקובלת.


תפילת גבר מול תפילת אישה

ייתכן שניתן לאפיין את התפילה כתפילה נשית העומדת בניגוד לתפילה הגברית - "אני האשה הנצבת" אומרת חנה ובכך מציבה את תפילת האישה הניצבת, כניגוד לגבר המשתחווה[4]. אנו פוגשים ניגוד זה בעוד מקום הדומה מאוד במאפייניו לסיפור חנה. גם בו ישנה עקרות, מפגש עם האלוקי, ברכה, הולדת אדם בעל סגולות ייחודיות, נזירות ועוד. זהו כמובן סיפור הולדת שמשון. לאחר שמנוח החשדן סוף סוף משתכנע, שהיה זה מלאך שדיבר עם אשתו, מתאר המקרא את תגובתו: "אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ." (שופטים יג כב) ואילו אשת מנוח מגיבה באופן הפוך: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת." (שם פסוק כג). גם במקרה זה תפילת הגבר מתבטאת בהכנעה והתאיינות בפני כוחו הגדול של ה' - "כי מות נמות", ובאה לידי ביטוי פיזי בכריעה והשתחוואה בפניו. לעומת תפילת אשת מנוח מתבטאת גם כאן בעמידה נוכחת מול האלוקים ובתחושה עמוקה של קרבה אל ה' ואישור עצם החיים[5].


תפילת חנה בתלמוד הבבלי

כאשר בוחר התלמוד הבבלי לתלות הלכות רבות בתפילת חנה הוא בא להעניק לנו הלומדים תובנה כוללת על מהותה של תפילת עמידה בפני ה', תפילת לחש. תפילה שעיקרה הוא המפגש והדיאלוג החי הפנימי, בין האדם עם אלוקיו. למרות שגם חכמים בוודאי לא סברו שניתן להשוות בין המהות

האנושית לבין המהות האלוקית, אך בכל זאת קבעו "אין עמידה אלא תפילה", בן אנוש מוזמן לדיאלוג בינו לבין אלוקיו. דיאלוג זה אפשרי רק כאשר הוא נוכח וניצב ואלוקיו כביכול, מרכין עצמו לעומתו.

מעיון במחרוזת המדרשים בברכות (שם) עולה, שחכמים הבחינו בתפילת חנה במנעד רגשות רחב הכולל - מרירות לב, תחנונים, בכי, לצד- איום, תוכחה, הטחת דברים. אתמקד באותם מדרשים המדגישים את דמותה כאישה "ניצבת", אישה בעלת נוכחות ועוצמה פנימית.

  1. "ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' א"ר אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו ותען חנה ותאמר לא אדני אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה..." חנה לא נשארת חייבת מול האשמות שמטיח בה עלי, היא עונה לו ומעמידה אותו על מקומו. חנה טוענת כלפי עלי שאין רוח הקודש שורה עליו, שהוא לוקה בשיפוטו את המציאות הסובבת. אם היה עלי מביט לפנימיות הלב ולא לחיצוניות, לא היה טופל בה אשמת שיכרות במקדש.

  2. "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד ... אותה עמדה נפשית גאה בה חנה עומדת מול עלי הכהן הגדול, היא עומדת מול אלוקיה ושוטחת טענותיה. היא טוענת כלפיו - "קשה בעיניך שתתן לי בן אחד" אך בהמשך טענותיו הופכות נועזות יותר ויותר:

  3. "אם ראה תראה א"ר אלעזר אמרה חנה לפני הקב"ה רבש"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע ..." חנה כאן עוברת כמעט לאיומים מפורשים – 'אם לא תתן לי בן, אעשה מניפולציה שתחייב אותך לתת לי בן'. אל האיומים מוסיפה חנה על פי הדרשן את הדברים הבאים:

  4. "וחנה היא מדברת על לבה אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא על עסקי לבה אמרה לפניו רבונו של עולם כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה עינים לראות ואזנים לשמוע חוטם להריח פה לדבר ידים לעשות בהם מלאכה רגלים להלך בהן דדים להניק בהן דדים הללו שנתת על לבי למה לא להניק בהן תן לי בן ואניק בהן: חנה מתרעמת על בוראה שאינו מאפשר לה לממש את ייעודה הביולוגי כאם. ואם עדיין לא השתכנענו בכיוון אליו מטים חכמים את תפילת חנה בא רבי אלעזר בעל כל אותן מימרות ומאפיין את תפילת חנה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

  5. "ואמר רבי אלעזר חנה הטיחה דברים כלפי מעלה שנאמר ותתפלל על ה' מלמד שהטיחה דברים כלפי מעלה..." במר נפשה מטיחה חנה דברים קשים מקירות ליבה. אולם שעיני רבי אלעזר אין הטחה זו נדרשת לגנאי, אלא לשבח, כי הרי אלוקים נענה לבסוף לתפילתה [6].

רק תפילת 'התייצבות', יכולה להביא את חכמים לייחס לחנה טענות כל כך נועזות לחנה. בכך הם מלמדים שעדיפה תפילה כנה על פני תפילה של כניעה. עדיפה תפילה עם מנעד רגשות עשיר הכולל גם מרירות וכעס על פני תפילה רזה ושדופה. עדיפה תפילה של שיחה ודיאלוג חי בין אדם לאלוקיו על פני ניתוק רגשי. חכמים בחרו בתפילת חנה כדגם האולטימטיבי לתפילת עמידה ובכך הפכו אותה למודל השראה, בו המתפלל לא נקרא להתאיין ולהיכנע מול אלוקיו, אלא להתייצב לפניו, לעמוד לנגדו, ואפילו לעשות פילולים עם קונו בעת מצוקת ליבו.


תפילת נשים היום

אבקש להוסיף נדבך נוסף לאותה תפילה המצויה לדעתי בשירה הישראלית המודרנית בדגש על שירת נשים. בכתיבתן מצויות תפלות אישיות לרוב. תפילה כשיר ושיר כתפלה. לא אוכל להרחיב בנקודה זו ואסתפק בשני שירים בלבד, מתוך שפע רב, להדגים את התופעה:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב / רַעיָה הַרְנִיק

אֲנִי לֹא אַקְרִיב

בְּכוֹרִי לְעוֹלָה

לֹא אֲנִי

בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי

עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת

מַה מַּגִּיעַ לְמִי

אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה

תּוֹדָה.

אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי

וְלֹא

לְעוֹלָה7

(שירים לגוני, 1983. הוצאת הקיבוץ המאוחד)

שופרות / נעמה הנקין

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאשׁ וְלֹא בִּכְפִיפַת גּוּף.

גֵּוִי זָקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת

הָרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְּׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי