האישה הנצבת - הרב איתמר חייקין

הקדמה

סידור התפילה הוא אולי הספר המחנך ביותר של העם היהודי. הוא ליווה את היהודי בימי חולין או חג ומועד, בימי שגרה, שמחה או עצב. הוא ליווה את היהודי כאשר צעד לבדו ביערות פולין, במדבריות תימן, או כאשר התכנס עם חברי קהילתו לבית התפילה בבגדד או בברלין. סידור התפילה עיצב את לבבות עמך ישראל ביחסם למציאות הסובבת אותם, גיבש עם שהתפזר לכל עבר, יצק חלום לשוב לארץ רחוקה ממנה גלו, העמיק את הקשר לתורת ישראל ואת החיבור לאלוקי ישראל.

סידור התפילה אינו יצירה של דור מסויים אלא יצירה רב דורית, שעדיין ממשיכה להתפתח. אחת התרומות הגדולות לאופן בו אנו מתפללים היום, שייכת לאישה, חנה אם הנביא שמואל. בדברים הבאים אבקש לעמוד על החידוש הגדול השמור לאותה מתפללת קדומה.


"כמה הלכתא גברוותא"

"אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה (=כמה הלכות גדולות ניתן ללמוד מאותם פסוקים של חנה)

במילים אלו פותח הבבלי (ברכות לא ע"א) מחרוזת ארוכה של דרשות[1] הנשזרות כולם על חוט מרכזי אחד - תפילת חנה. למה דווקא תפילת חנה הפכה בעיני חכמים למקור המרכזי ללימוד הלכות תפילת עמידה? האם לא טבעי יותר היה למצוא מקור לתפילה בספר התפילות תהלים? או בתפילת האבות, משה, דניאל

נחמיה וכדו'? מה יש בה, בתפילה הצנועה ההיא של אמו של הנביא שמואל, שהפך אותה לבסיס המרכזי להשתית עליו את התפלה? דומני שהבנת פשר העדפת חכמים ומתן תשובה לשאלתנו תסייע לנו לחשוף את היסודות הנפשיים של התפילה במשנת חכמים[2].


מהפכת חנה במקרא

כך מתוארת בספר שמואל תפילתה של חנה:

"ט וַתָּקָם חַנָּה אַחֲרֵי אָכְלָה בְשִׁלֹה וְאַחֲרֵי שָׁתֹה וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'. י וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. יא וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. יב וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ. יג וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. יד וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. טו וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. טז אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה. יז וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ. יח וַתֹּאמֶר תִּמְצָא שִׁפְחָתְךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד" (שמואל א א)

העמקה בסיפור תגלה, שאנו עדים למפגש מרתק בין שתי תפיסות שונות בעבודת ה'. תפיסת המקדש - של קרבן, ריטואל החיצוני, ממסד דת, שיטה בה דוגל עלי. לעומתה מציב הכתוב את תפלת חנה – התפילה האישית. חנה אינה מביאה עמה כל קרבן, רק עומדת בידיים ריקות, מתחננת על נפשה, תובעת עלבונה, נודרת נדרים. תפילתה פנימית, אינה יוצאת משפתיה החוצה. תפילה ממוקדת בכוונת הלב.

אי יכולתו של עלי להבין ללבה של חנה, וודאי מהווה המשך לביקורת המקרא על עיוורונו המוסרי להבחין בחטאי בניו. אך יתכן הסבר אחר. עלי כראש הממסד הכוהני, מעולם לא פגש בסוג

כזה של תפילה. לכן האפשרות היחידה העולה בדעתו שחנה היא אישה שיכורה המתפרצת אל הקודש.

חנה חלילה אינה מחללת את הקודש, אבל אכן מחוללת מהפכה במקדש בשילה. תפילת חנה מהווה אלטרנטיבה לתפיסתו של עלי, אך גם אלטרנטיבה לתפילת בעלה אלקנה. הכתוב מספר: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַה'" (שם, פסוק ג) הכריעה, השתחוויה ההכנעה, הם המאפיינים הרווחים לתפילת המתפלל הקדום[3] ובהם נוקט גם אלקנה. לעומתו חנה מעידה על עצמה " אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'" (שם פסוק כו) דרך ההתייצבות של חנה מהווה אלטרנטיבה לדרך ההשתחוות של אלקנה בעלה, אלטרנטיבה לדרך התפילה המקובלת.


תפילת גבר מול תפילת אישה

ייתכן שניתן לאפיין את התפילה כתפילה נשית העומדת בניגוד לתפילה הגברית - "אני האשה הנצבת" אומרת חנה ובכך מציבה את תפילת האישה הניצבת, כניגוד לגבר המשתחווה[4]. אנו פוגשים ניגוד זה בעוד מקום הדומה מאוד במאפייניו לסיפור חנה. גם בו ישנה עקרות, מפגש עם האלוקי, ברכה, הולדת אדם בעל סגולות ייחודיות, נזירות ועוד. זהו כמובן סיפור הולדת שמשון. לאחר שמנוח החשדן סוף סוף משתכנע, שהיה זה מלאך שדיבר עם אשתו, מתאר המקרא את תגובתו: "אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹהִים, רָאִינוּ." (שופטים יג כב) ואילו אשת מנוח מגיבה באופן הפוך: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת." (שם פסוק כג). גם במקרה זה תפילת הגבר מתבטאת בהכנעה והתאיינות בפני כוחו הגדול של ה' - "כי מות נמות", ובאה לידי ביטוי פיזי בכריעה והשתחוואה בפניו. לעומת תפילת אשת מנוח מתבטאת גם כאן בעמידה נוכחת מול האלוקים ובתחוש