לימוד הזכות כמוטיב מרכזי אצל ר' עובדיה ספורנו - ישי דיטשר

עודכן ב: 21 יונ 2019

לימוד פרשת שבוע הוא לימוד תורה האהוב בעיניי. זהו עיקר לימוד תורתי במשך השבוע, ומנהג טוב שאני משתדל לנהוג לפיו כל שנה הוא ללמוד את הפרשה ע"פ פרשן אחר לאורך כל התורה כולה. הרווח כאן הוא כפול - להבין את המשתמע מהפרשה לעומקה, יחד עם הערך המוסף של הצצה אל השקפת עולמו של אותו הפרשן. במשך השנים למדתי פרשת שבוע עם פירוש רש"י, אבן עזרא, רשב"ם ורמב"ן. שנה שעברה, הפרשן שליווה אותי במשך השנה היה ר' עובדיה ספורנו.

הלימוד עם הספורנו היה חוויה ייחודית, וזאת משום שמדובר בפרשן קצת 'מזן שונה' מאשר אלה הנ"ל. מבחינה היסטורית, הספורנו הוא מאוחר לכולם - הוא כבר לא חי בימי הביניים כמו השאר אלא בשיא פריחת הרנסנס של המאה ה-16. יתרה מכך, הוא לא חי במרחב הגאוגרפי של צרפת או ספרד כמו הפרשנים הנ"ל, אלא דווקא באיטליה. נתונים אלה חשובים כי מעט לפני כן תקופה התחייה התרבותית של הרנסנס החלה לקרום עור וגידים, ובזמן חייו של הספורנו, רוח הרנסנס כבר היתה שלטת כמעט בכל רבדי החיים השונים של תרבות איטליה, ובהקשר זה, גם של יהדות איטליה באותה עת.

במישור הפרטי, הספורנו נולד בעיר צ'סנה ולמד לימודי קודש יחד עם מרכיב מסוים של לימודים כלליים. בשלב מסוים בשנות ה-90 של המאה ה-15 עבר הספורנו לרומא על מנת ללמוד רפואה, שם זכה למעמד מכובד ואף כונה 'אביר הרופאים'. גם בלימודים אחרים לא טמן ידו – ברומא רכש השכלה מתקדמת בלימודי פילוסופיה, מתמטיקה ושפות, ואף שימש כמורה עברית להומניסט יוהנס רויכלין.

רוח התקופה של זמנו ומקומו של הספורנו מתבטא במישורים שונים בכתיבה שלו, וכבר עמדו על כך חוקרים שונים[1]. ברוח תקופת הרנסנס, הוגים, כמו גם אומנים רבים, ביקשו להדגיש את מרכזיותו של האדם ואת מקומו המשמעותי בעולם. המעבר מסגנון בניה גותי לזה של הרנסנס מבטא זאת היטב – האדריכלות הגותית התאפיינה בין היתר בניה גבוהה עם מתאר חד וצר תוך יצירת חלל רב לגובה ביחס לאדם, כך שנתנו לאדם העומד בו תחושת קטנות ואי-חשיבות לעומת האל; הבנייה הרנסנסית לעומת זאת התאפיינה בין השאר בהעמדת גג נמוך יותר בצורה כיפה ובהעמדת האדם במרכז ועיקר המרחב של המבנה. בדומה לארכיטקטורה, גם מרכיבים תרבותיים נוספים - האומנות, שירה ופילוסופיה - ביטאו את המעבר מהתקופה הגותית, אשר מדגישה את שפלות האדם נוכח גדלות האל, לתקופת הרנסנס, אשר האדירה את מעמדו של האדם ואת תפקידו כמכונן מציאות.

רוח זו של תקופת הרנסנס משתקפת בפירוש הספורנו במספר מישורים – ההדגשה היתרה של האדם כנברא בצלם א-לוהים, האוניברסאליות האנושית ועוד; חוקרים כתבו על הממשק בין המציאות ההיסטורית להגותו של הספורנו1. עם זאת, נראה כי ישנו אלמנט נוסף שלא זכה לתשומת לב אצל הספורנו בפירושו על התורה והוא העיקרון של לדון אדם לכף זכות.

ניתן לומר שלימוד זכות יכול לבוא לידי ביטוי במספר אופנים, נמנה כאן שלושה: (1) כוונת המבצע: ייחוס של כוונה טובה של האדם (או לפחות ניטרלית), גם אם בא לידי ביטוי באופן שלילי; (2) צמצום החטא: המעטה של עוצמתו או היקפו של המעשה השלילי; (3) נסיבות מקלות: הבנה של המעשה השלילי על רקע מציאות קשה ומאתגרת אשר היא זאת שהכריעה את האדם לפעול שלא כשורה, אך בנסיבות נורמטיביות, היה פועל כראוי.

המכנה המשותף של הנ"ל הוא בכך שהדן לכף זכות פועל תחת הנחת עבודה שמדובר באדם שהוא בכללותו טוב, כך שאם יש ביצע פעולה שלילית, יש להבין אותו בהקשר הרחב יותר שהוא חיובי ביסודו. נראה אם כן, כי עצם נטייתו לדון לכף זכות - אנשים פרטיים וקבוצות - מלמדת על ראייתו החיובית של הספורנו ביחס לאדם, יסוד אשר מאפיין את החשיבה ההומניסטית.

המוטיב של לימוד זכות על דמויות פרטיות במקרא, כמו גם על כלל ישראל, באה לידי ביטוי באופן נרחב בפירושו על התורה. מפאת רוחב היריעה, לא נביא את כולם, אלא מבחר בלבד אשר ממנו יוכל הקורא להתרשם ולעמוד על רוחב תופעה.

פרק יט בבראשית מתאר את הצלת לוט ובנותיו מתוך חורבן סדום וביאתן אל אביהן השיכור. רוב הפרשנים הבינו את סיפור השקיית לוט וקיום יחסי המין באור שלילי מאד[2]; עם זאת ישנם מאמרי חז"ל ומעט מן הפרשנים אשר מלמדים זכות עליהן.[3] כך גם אצל הספורנו, אך לימוד הזכות אצלו מתבטא באופן יתר על המידה:

'הוּא אֲבִי מואָב', 'הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּון' - שֶׁיָּרְשׁוּ אֶרֶץ, כִּי מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַת הַנָּשִׁים רְצוּיָה הָיָה זַרְעָם לִשְׁנֵי גּויִים יורְשֵׁי אַבְרָהָם בִּקְצָת, כְּאָמְרָם 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' - אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. (פירוש על בראשית יט, לז-לח)

אמנם, נצטרך לראות דוגמאות נוספות על מנת להמחיש את ייחודיותו של הספורנו בבואו לדון דמויות לכף זכות. דוגמא בולטת לכך, של לימוד זכות במקום מפתיע, הוא זה על יוסף והאחים.

הכתוב מתאר כיצד יוסף מביא את דיבתם הרעה של האחים אל אביהם,[4] באופן פשוט מלשין על אחיו לאביו על מנת שאביו ימשיך לאהבו על פני שאר אחיו, שמא דימה בעיניו שאהבת אביו אליו בחינת 'משחק סכום אפס' ביחס לשאר האחים. אלא, שהספורנו בפירושו מייחס מניע אלטרואיסטי להבאת הדיבה לאביו:

וַיָּבֵא יוסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. בְּאָמְרו לְאָבִיו שֶׁאֶחָיו הָיוּ טועִים וּמַפְסִידִים בִּבְלִי דַּעַת כָּרָאוּי בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְנֶה, שֶׁהָיְתָה אָז עִקַּר הִשְׁתַּדְּלוּתָם בִּקְנִיַּת עשֶׁר וּנְכָסִים. (פירוש על בראשית לז, ג)

יוצא לפי דבריו כי יוסף פעל לא מתוך דאגה לתדמיתו שלו, אלא ממניעים טהורים של דאגה כלכלית עבור רכוש אביו.

דומה כי המעשה המחריד ביותר מבחינה מוסרית שנמצא בספר בראשית, אם לא בתורה כולה, הוא זה של מכירת האחים את יוסף אחיהם. בתחילה מבקשים האחים לרצוח את אחיהם, בתחילה באופן ישיר ואח"כ 'בגרמא' כך שימות בבור מרעב, צבא או תשישות. אם לא די בכך, בזמן שיוסף מחכה למותו בבור, האחים יושבים לאכול סעודה. איך ניתן להבין כיצד האחים יושבים לאכול לחם בזמן שזעקות האח נשמעות ברקע?[5] אולם, גם על מעשה מזעזע זה, מסוגל הספורנו לדון את האחים לכף זכות:

שֶׁחָשְׁבוּ אֶת יוסֵף בְּלִבָּם נוכֵל לְהָמִית, וְשֶׁבָּא אֲלֵיהֶם לא לִדְרשׁ שְׁלומָם, אֶלָּא לִמְצא עֲלֵיהֶם עֲלִילָה או לְהַחְטִיאָם, [...] וְהִנֵּה הִגִּיד הַכָּתוּב כִּי צִיְּרוּ בְּלִבָּם וְחָשְׁבוּ אֶת יוסֵף לְנוכֵל וּמִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשָׁם לַהֲמִיתָם בָּעולָם הַזֶּה, או בָּעולָם הַבָּא או בִּשְׁנֵיהֶם, וְהַתּורָה אָמְרָה 'הַבָּא לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגו'. (פירוש על בראשית לז, יח)

וכן ממשיך:

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. שֶׁלּא הָיָה כָּל זֶה בְּעֵינֵיהֶם תַּקָּלָה או מִכְשׁול שֶׁיִּמְנָעֵם מִלִּקְבּעַ סְעוּדָתָם, כְּמו שֶׁהָיָה רָאוּי לְצַדִּיקִים כְּמותָם כְּשֶׁאֵרְעָה תַּקָּלָה עַל יָדָם [...] וְזֶה קָרָא לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁחָשְׁבוּ אֶת יוסֵף לְרודֵף, שֶׁכָּל הַקּודֵם לְהָרְגו זָכָה, כְּשֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף בְּזוּלַת זֶה. (שם, כח)[6]

לפי זה יוצא כי האחים ביקשו לפגוע ביוסף לא מפאת קנאה ואיבת רצח, אלא מתוך הגנה עצמית מפני יוסף שהיווה עבורם סכנה קיומית, יתרה מכך, מחשבת האחים להרוג את יוסף נבעה מתוך כוונה לקיים מצווה - דין רודף.

עד כה, ראינו מקרים בהם הספורנו מלמד זכות באמצעות ייחוס לדמות כוונה חיובית, גם כאשר לא עולה כך מפשוטו של מקרא ומתוך פרשנים אחרים. נראה כעת דוגמאות ללמידת זכות של הספורנו שבא לידי ביטוי באופן אחר, זה של צמצום היקף המעשה הרע. כמו כן, נראה את לימוד הזכות אצלו ביחס לכלל, ולא רק אצל אנשים פרטיים כפי שראינו עד כה. ניתן לומר כי שני החטאים הגדולים של עמ"י במדבר הם, ללא עוררין, חטא העגל וחטא והמרגלים. אמנם, הספורנו רואה במעשה העגל כחטא חמור שכולם אחראים:

'כִּי פְרָעה אַהֲרן' - גִּלָּה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם צַדִּיקִים, שֶׁאִם הָיוּ שָׁם צַדִּיקִים עוזְרִים לְאַהֲרן כַּאֲשֶׁר נִקְהֲלוּ עָלָיו, לא הָיָה אַהֲרן עושֶׂה הָעֵגֶל כְּלָל. (פירוש על שמות לב, כה)

עם זאת, הוא מדגיש כי רוב העם לא היו אקטיביים בחטא עצמו, אך נושאים באחריות על שלא מיחו ביוזמי העגל:

לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. לְשֵׁם רַע בֵּין אויְבֵיהֶם, שֶׁיּאמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁלּא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתָם, וְשֶׁבֵּינֵיהֶם אֵין עשֵׂה טוב אֵין גַּם אֶחָד, וְשֶׁלּא נָשְׂאוּ פְּנֵי נָבִיא וְנָשִׂיא בְּתוכָם. וְזֶה כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלּא כֻלָּם וְלא רֻבָּם נִקְהֲלוּ עַל אַהֲרן, הָיוּ כֻלָּם לְשִׁמְצָה עַל שֶׁלּא מִחוּ בַּקָּמִים. (שם)

יוצא אם כן כי מעשה העגל היה חטא בו השתתפו מיעוט מהעם בלבד, תיאור זה שונה משמעותית מהתמונה הקונבנציונלי בו אנו מכירים של חטא לאומי כללי. באופן דומה, הספורנו מקטין את חומרת המאורע של חטא המרגלים – הן מצד המרגלים עצמם והן מצד העם. ראה דבריו:

[...] הַמְרַגְּלִים שֶׁשָּׁלַח משֶׁה, אַף עַל פִּי שֶׁהִרְשִׁיעוּ לְהָנִיא לֵב הָעָם מֵחֶסְרון אֱמוּנָתָם בְּאֵל שַׁדַּי, מִכָּל מָקום הִכִּירוּ וְסִפְּרוּ טובַת הָאָרֶץ, בְּאָמְרָם 'וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ הִיא'. וְכֵן הֵעִיד בְּאָמְרו 'וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ.. וַיּאמְרוּ טובָה הָאָרֶץ', אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁהָיָה נִמְנַע לְכָבְשָׁהּ. וְכַאֲשֶׁר הִכִּירוּ יִשְרָאֵל חַטָּאתָם עַל שֶׁלּא בָּטְחוּ בִּישׁוּעַת הָאֵל יִתְעַלֶּה וְנִצְחונו אַחַר שֶׁעָשָה עִמָּהֶם לְהַפְלִיא, שָׁבוּ בִּתְשׁוּבָה וְאָמְרוּ 'אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ' וְהִתְפַּלְּלוּ כְּאָמְרו 'וַתָּשׁוּבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'', אֶלָּא שֶׁלּא קִבֵּל הָאֵל יִתְבָּרַךְ תְּפִלָּתָם, מִפְּנֵי חִלּוּל ה' שֶׁעָשׁוּ (פירוש על במדבר יג, א)

הספורנו כאן מדגיש את הפן החיובי של כל אחד מהצדדים – המרגלים סיפרו גם על מעלות הארץ, העם הכירו בכך שלא בטחו ב-ה' ואף שבו בתשובה; המהלך של לימוד זכות כלפי המרגלים וכלפי העם הוא ייחודי בנוף הפרשני.[7]

האופן השלישי של לימוד זכות, זה של הדגשת הנסיבות בהן פעל האדם או העם, בא לידי ביטוי גם כן אצל הספורנו. דוגמא מעניינת לכך אנו מוצאים בפירושו ביחס להבאת פר העלם, חז"ל הבינו את הכתוב 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה'[8] כעוסק בשגגת עבודה זרה[9]. על פסוק זה, מפרש הספורנו:

'וְכִי תִּשְׁגּוּ' - כְּבָר הִתְבָּאֵר בַּקַּבָּלָה שֶׁבְּשִׁגְגַת עֲבודָה זָרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְזֶה כִּי מֵאַחַר שֶׁנִּגְזַר עֲלֵיהֶם 'לְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּויִם' לא הָיָה נִמְנַע שֶׁיִּשְׁגּוּ בַּעֲבודָה זָרָה בְּשׁוּבָם לְאַרְצָם.

חטא עבודה זרה של עמ"י לאחר היכנסם לארץ צריך להיות מובן על רקע הקונטקסט של ארבעים שנות נדודים במדבר; לכן יש להבין חטא ע"ז לאחר שייכנסו לארץ כשגגה, שהרי לאחר הגלות הארוכה במדבר, הגיוני שיחטאו בכך.

נוסף ל-3 האופנים של לימוד זכות שראינו לעיל, נראה כי הספורנו יוצא מגדר הרגיל ביחס לשאר הפרשנים להדגיש את הפן החיובי במעשי העם, גם אם אין הדבר משתמע מפסוקי התורה. לדוגמא, פרשת מסעי בספר במדבר מונה את כל התחנות שעבר העם בדרכו מסיני, לשם מה יש צורך לציין מקומות אלו? רש"י רואה בכך כעדות לטובתו של האל, שסיפק מנוחה לעמו בהליכתם בדרך;[10] לפי הספורנו, מטרת רשימת המסעות נועדה דווקא לתיאור שבחם של ישראל. ראה דבריו:

'אֵלֶּה מַסְעֵי' - רָצָה הָאֵל יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּכָּתְבוּ מַסְעֵי יִשְרָאֵל לְהודִיעַ זְכוּתָם 'בְּלֶכְתָּם אַחֲרָיו בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה', בְּאפֶן שֶׁהָיוּ רְאוּיִם לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ. (פירוש על במדבר לג, א)

'וַיִּכְתּב משֶׁה' - כָּתַב מָקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו, וְהַמָּקום אֲשֶׁר נָסְעוּ מִמֶּנּוּ, כִּי לִפְעָמִים הָיָה הַמָּקום שֶׁיָּצְאוּ אֵלָיו בְּתַכְלִית הָרעַ, וְהַמָּקום שֶׁנָּסְעוּ מִמֶּנּוּ טוב. (שם, ב)

'וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוצָאֵיהֶם' - וְלִפְעָמִים קָרָה הֵיפֶךְ זֶה. וְכָתַב גַּם כֵּן עִנְיַן הַמַּסָּע שֶׁהָיָה לָצֵאת מִמָּקום אֶל מָקום בְּלִי הַקְדָמַת יְדִיעָה, שֶׁהָיָה זֶה קָשֶׁה מְאד, וּבְכָל זֶה לא נִמְנְעוּ. וּבְכֵן נִכְתַּב בְּכָל אֶחָד מֵהֶם "וַיִּסְעוּ" מִמָּקום פְּלונִי "וַיַּחֲנוּ" בְּמָקום פְּלונִי, כִּי הַמַּסָּע וְהַחֲנָיָה הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם קָשֶׁה. (שם)

וראה בהמשך פירושו ביטוי נוסף לטובה שמחזיק הספורנו לעמ"י בזמן הליכתם במדבר:

'וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי' - גַּם זֶה זְכוּת לָהֶם, כִּי לא אָמְרוּ כַּאֲבותָם 'נִתְּנָה ראשׁ' גַּם 'בִּרְאותָם מִלְחָמָה', אֲבָל נָדְרוּ נֶדֶר לַה' וְשִׁלְמוּ. (שם, מ)

אין מתוך דברינו כאן לטעון כי הספורנו לא ראה כל חטא בפעולות עמ"י, בכמה מקומות הוא אכן מצביע על חטאיהם במדבר.[11] אלא, שבראייה הכללית, ישנה מגמה ברורה ועקבית של לדון לכף זכות מעשים של אבות האומה ושל העם – גם כאשר לא עולה כך מפשטי המקראות ובזמן ששאר הפרשנים אינם עושים כן. אנו סבורים כי קו פרשני זה אינו מקרי, הוא חלק מתפיסת עולמו הכוללת של הספורנו אשר רואה באדם כטוב באופן בסיסי. כאשר כך הם פני הדברים בפרספקטיבה שלו, ברירת המחדל עבור הספורנו היא שהחטא אינו יכול להעיב לגמרי על התמונה החיובית של האדם, והוא ילמד זכות על הדמות או העם באחת מן הדרכים שהצגנו לעיל. כפי שראינו בתחילה, תפיסה זו עולה בקנה אחד עם האקלים ההומניסטי של זמנו ומקומו - איטליה של המאה ה-16, תקופת הרנסנס בשיאה.

תקופת הרנסנס משמעה 'תחיה מחדש' - של התרבות, של האומנות, פילוסופיה וכו'. ניתן לומר שלפני כמאה שנה, עמ"י החל תהליך דומה של לידה מחודשת בשבתו בארצו; המייצג של תורה זו (המכונה גם 'תורת ארץ ישראל') הוא ללא ספק הראי"ה קוק. כמו הספורנו, עמד גם הרב קוק על הטוב הבסיסי שעומד ביסודו של כל אדם ושל העם בכללותו. נסיים בדבריו הנפלאים:

אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבד, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה רבת הענפים שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד. (ערפלי טוהר עמ' ח')

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה, כי ההתעניינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. (שם עמ' ק"ז)

[1] יוסף ולק, ר' עובדיה ספורנו, הפרשן ההומניסט מתוך: כיום אתמול, הוצאת ששר, אוניברסיטת בר-אילן ומכון ליאו בק, 1997

משה רחימי, השתקפות האקטואליה בתקופת הרנסנס באיטליה בפירוש ר' עובדיה ספורנו לתורה. פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, 2012, עמ' 61-94


[2] ראה דברי רש"י: ובצעירה כתיב 'ותשכב עמו', צעירה לפי שלא פתחה בזנות אלא אחותה למדתה, חיסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה. אבל בכירה שפתחה בזנות פרסמה הכתוב במפורש. (פירוש על בראשית יט, לג)


[3] ראה רמב"ן: כי אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו כי ירחם הא-להים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, כי עולם חסד יבנה, ולא לחנם הצילנו ה'. (פירוש על יט, לב)


[4] בראשית לז, ג


[5] ככה מבינים מהמשך הסיפור כאשר במצרים האחים אומרים איש אל רעהו 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ' (מב, כא)


[6] כך גם מפירושו על בראשית מב, כא; שם, כח.


[7] השווה למשל כיצד הסביר רש"י (בעקבות המדרש) את דברי השבח של המרגלים על הארץ: כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו. (פירוש על במדבר יג, כז)


[8] במדבר טו, 22


[9] ספרי קיא


[10] למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. (פירוש רש"י על במדבר לג, א; הרמב"ן מביא טעם זה גם כן על בפירושו על אתר)


[11] ראה פירושו על פרק י בדברים, שם אינו מעלים חטאם, כפי שגם עולה מהכתובים עליהם מפרש.

  • Black YouTube Icon
  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
לוגו אתר רוח השדה