לימוד הזכות כמוטיב מרכזי אצל ר' עובדיה ספורנו - ישי דיטשר

עודכן ב: 21 יונ 2019

לימוד פרשת שבוע הוא לימוד תורה האהוב בעיניי. זהו עיקר לימוד תורתי במשך השבוע, ומנהג טוב שאני משתדל לנהוג לפיו כל שנה הוא ללמוד את הפרשה ע"פ פרשן אחר לאורך כל התורה כולה. הרווח כאן הוא כפול - להבין את המשתמע מהפרשה לעומקה, יחד עם הערך המוסף של הצצה אל השקפת עולמו של אותו הפרשן. במשך השנים למדתי פרשת שבוע עם פירוש רש"י, אבן עזרא, רשב"ם ורמב"ן. שנה שעברה, הפרשן שליווה אותי במשך השנה היה ר' עובדיה ספורנו.

הלימוד עם הספורנו היה חוויה ייחודית, וזאת משום שמדובר בפרשן קצת 'מזן שונה' מאשר אלה הנ"ל. מבחינה היסטורית, הספורנו הוא מאוחר לכולם - הוא כבר לא חי בימי הביניים כמו השאר אלא בשיא פריחת הרנסנס של המאה ה-16. יתרה מכך, הוא לא חי במרחב הגאוגרפי של צרפת או ספרד כמו הפרשנים הנ"ל, אלא דווקא באיטליה. נתונים אלה חשובים כי מעט לפני כן תקופה התחייה התרבותית של הרנסנס החלה לקרום עור וגידים, ובזמן חייו של הספורנו, רוח הרנסנס כבר היתה שלטת כמעט בכל רבדי החיים השונים של תרבות איטליה, ובהקשר זה, גם של יהדות איטליה באותה עת.

במישור הפרטי, הספורנו נולד בעיר צ'סנה ולמד לימודי קודש יחד עם מרכיב מסוים של לימודים כלליים. בשלב מסוים בשנות ה-90 של המאה ה-15 עבר הספורנו לרומא על מנת ללמוד רפואה, שם זכה למעמד מכובד ואף כונה 'אביר הרופאים'. גם בלימודים אחרים לא טמן ידו – ברומא רכש השכלה מתקדמת בלימודי פילוסופיה, מתמטיקה ושפות, ואף שימש כמורה עברית להומניסט יוהנס רויכלין.

רוח התקופה של זמנו ומקומו של הספורנו מתבטא במישורים שונים בכתיבה שלו, וכבר עמדו על כך חוקרים שונים[1]. ברוח תקופת הרנסנס, הוגים, כמו גם אומנים רבים, ביקשו להדגיש את מרכזיותו של האדם ואת מקומו המשמעותי בעולם. המעבר מסגנון בניה גותי לזה של הרנסנס מבטא זאת היטב – האדריכלות הגותית התאפיינה בין היתר בניה גבוהה עם מתאר חד וצר תוך יצירת חלל רב לגובה ביחס לאדם, כך שנתנו לאדם העומד בו תחושת קטנות ואי-חשיבות לעומת האל; הבנייה הרנסנסית לעומת זאת התאפיינה בין השאר בהעמדת גג נמוך יותר בצורה כיפה ובהעמדת האדם במרכז ועיקר המרחב של המבנה. בדומה לארכיטקטורה, גם מרכיבים תרבותיים נוספים - האומנות, שירה ופילוסופיה - ביטאו את המעבר מהתקופה הגותית, אשר מדגישה את שפלות האדם נוכח גדלות האל, לתקופת הרנסנס, אשר האדירה את מעמדו של האדם ואת תפקידו כמכונן מציאות.

רוח זו של תקופת הרנסנס משתקפת בפירוש הספורנו במספר מישורים – ההדגשה היתרה של האדם כנברא בצלם א-לוהים, האוניברסאליות האנושית ועוד; חוקרים כתבו על הממשק בין המציאות ההיסטורית להגותו של הספורנו1. עם זאת, נראה כי ישנו אלמנט נוסף שלא זכה לתשומת לב אצל הספורנו בפירושו על התורה והוא העיקרון של לדון אדם לכף זכות.

ניתן לומר שלימוד זכות יכול לבוא לידי ביטוי במספר אופנים, נמנה כאן שלושה: (1) כוונת המבצע: ייחוס של כוונה טובה של האדם (או לפחות ניטרלית), גם אם בא לידי ביטוי באופן שלילי; (2) צמצום החטא: המעטה של עוצמתו או היקפו של המעשה השלילי; (3) נסיבות מקלות: הבנה של המעשה השלילי על רקע מציאות קשה ומאתגרת אשר היא זאת שהכריעה את האדם לפעול שלא כשורה, אך בנסיבות נורמטיביות, היה פועל כראוי.

המכנה המשותף של הנ"ל הוא בכך שהדן לכף זכות פועל תחת הנחת עבודה שמדובר באדם שהוא בכללותו טוב, כך שאם יש ביצע פעולה שלילית, יש להבין אותו בהקשר הרחב יותר שהוא חיובי ביסודו. נראה אם כן, כי עצם נטייתו לדון לכף זכות - אנשים פרטיים וקבוצות - מלמדת על ראייתו החיובית של הספורנו ביחס לאדם, יסוד אשר מאפיין את החשיבה ההומניסטית.

המוטיב של לימוד זכות על דמויות פרטיות במקרא, כמו גם על כלל ישראל, באה לידי ביטוי באופן נרחב בפירושו על התורה. מפאת רוחב היריעה, לא נביא את כולם, אלא מבחר בלבד אשר ממנו יוכל הקורא להתרשם ולעמוד על רוחב תופעה.

פרק יט בבראשית מתאר את הצלת לוט ובנותיו מתוך חורבן סדום וביאתן אל אביהן השיכור. רוב הפרשנים הבינו את סיפור השקיית לוט וקיום יחסי המין באור שלילי מאד[2]; עם זאת ישנם מאמרי חז"ל ומעט מן הפרשנים אשר מלמדים זכות עליהן.[3] כך גם אצל הספורנו, אך לימוד הזכות אצלו מתבטא באופן יתר על המידה:

'הוּא אֲבִי מואָב', 'הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּון' - שֶׁיָּרְשׁוּ אֶרֶץ, כִּי מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַת הַנָּשִׁים רְצוּיָה הָיָה זַרְעָם לִשְׁנֵי גּויִים יורְשֵׁי אַבְרָהָם בִּקְצָת, כְּאָמְרָם 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' - אֲפִלּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. (פירוש על בראשית יט, לז-לח)

אמנם, נצטרך לראות דוגמאות נוספות על מנת להמחיש את ייחודיותו של הספורנו בבואו לדון דמויות לכף זכות. דוגמא בולטת לכך, של לימוד זכות במקום מפתיע, הוא זה על יוסף והאחים.

הכתוב מתאר כיצד יוסף מביא את דיבתם הרעה של האחים אל אביהם,[4] באופן פשוט מלשין על אחיו לאביו על מנת שאביו ימשיך לאהבו על פני שאר אחיו, שמא דימה בעיניו שאהבת אביו אליו בחינת 'משחק סכום אפס' ביחס לשאר האחים. אלא, שהספורנו בפירושו מייחס מניע אלטרואיסטי להבאת הדיבה לאביו:

וַיָּבֵא יוסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה. בְּאָמְרו לְאָבִיו שֶׁאֶחָיו הָיוּ טועִים וּמַפְסִידִים בִּבְלִי דַּעַת כָּרָאוּי בִּמְלֶאכֶת הַמִּקְנֶה, שֶׁהָיְתָה אָז עִקַּר הִשְׁתַּדְּלוּתָם בִּקְנִיַּת עשֶׁר וּנְכָסִים. (פירוש על בראשית לז, ג)

יוצא לפי דבריו כי יוסף פעל לא מתוך דאגה לתדמיתו שלו, אלא ממניעים טהורים של דאגה כלכלית עבור רכוש אביו.